ביאור שטיינזלץ על מנחות צ״א

1 הואיל וכתיב ונאמר מלבד "מן הבקר ומן הצאן" ויקרא א, ב, ולא נאמר "מן הצאן" בלבד — הרי זה כמאן דכתיב כמו שנכתב "יחדו" דמי נחשב. ומשום כך, הוצרך כתוב מיוחד המלמד שאין שניהם באים כאחד.

2 ושואלים: ולדעת ר' יאשיה החלוק על שיטת ר' יונתן ואמר לגבי הכתובים המצורפים ביניהם באמצעות אות וי"ו החיבור כי אף על גב אף על פי שלא כתיב לא כתוב "יחדו" — הרי זה כמאן דכתיב כמו שנכתב "יחדו" דמי נחשב, ולשיטתו, ליבעי קרא נצרך המקרא "מן הבקר או מן הצאן" ללמד שאין הכוונה לשניהם כאחד, ומעתה אין הוא יכול לדרוש מכתוב זה שבא למעט את עולת העוף מנסכים!

3 ומשיבים: לדעת ר' יאשיה אין אנו נזקקים לכתוב "מן הבקר או מן הצאן" כדי ללמדנו זאת, שכן הכתיב הרי נאמר בפרשת עולה שבתחילת ספר ויקרא : "אם עלה קרבנו מן הבקר" שם ג, ולאחר מכן נאמר "ואם מן הצאן קרבנו" שם י, והרי זה מורה שהאומר "הרי עלי עולה" מביא קרבן עולה אחד, ולא שניים.

4 ושואלים עתה לצד שכנגד, ואידך והאחר, ר' יונתן שלא אמר כן, ונצרך לו הכתוב שבספר במדבר "מן הבקר או מן הצאן", מדוע אין הוא אומר כר' יאשיה? ומשיבים: עדיין איצטריך הוצרך הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" ללמד שהנודר "הרי עלי עולה" מביא קרבן אחד. שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלה, שאמר הכתוב שיביא הנודר עולה בנדרו או מבן הבקר או מן הצאן, אמורים דווקא במקרה שהנודר מפרש את נדרו, שיהא מן הבקר או מן הצאן. אבל זה הנודר בסתמא בסתם, שלא פירש מה הוא מביא — היה מקום לומר לייתי מתרוייהו שיביא משניהם, לכך קא משמע לן הוא, הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" משמיע לנו שמביא אחד מהם בלבד.

5 א ודנים עוד בדברי הברייתא. אמר מר החכם בברייתא: קרבן תודה מנין לנו שאף הוא טעון נסכים? — תלמוד לומר "או זבח" במדבר טו, ג. ותוהים: מדוע נזקקים אנו לריבוי זה, אטו וכי קרבן תודה לאו לא בכלל זבח הוא, וכדרך שנלמדו קרבנות השלמים מהכתוב "זבח" לענין הנסכים, כך יילמד קרבן התודה! ומשיבים: איצטריך הוצרך לימוד מיוחד זה "או זבח", שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ואיכא ויש לחם הבא בהדה עימה, עם התודה, מעתה שוב לא תיבעי לא תצטרך התודה אף נסכים.

6 ושואלים: ומדוע נחשוב כך, ומאי שנא ובמה שונה קרבן התודה מקרבן איל שלמים שאותו מביא הנזיר, דאיכא בהדיה שיש עימו לחם כאמור בו "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה'... ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם". שם ו, יג— טו, ובכל זאת בעי צריך להביא עימו גם נסכים?

7 ומשיבים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר שיש להבדיל בין קרבן תודה לקרבן איל נזיר, שכן התם שם, באיל נזיר הריהו מביא רק שני מינין של לחם מצה חלות, ורקיקים, ולכן עליו להוסיף ולהביא אף נסכים, ואילו הכא כאן, בקרבן תודה הריהו מביא ארבעת מינין של לחם שלושה של מצה: חלות, רקיקים, ורבוכה, ואחד של חמץ. והיה מקום לומר כי בשל ריבוי לחמיה לא תצטרך התודה לנסכים, לכך בא ריבוי זה "או זבח" וקא משמע לן הוא משמיע לנו שבכל זאת היא טעונה נסכים.

8 ב עוד שנינו בברייתא על האמור בראשית פרשת הנסכים "ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" שם טו, ג, שמן האמור "ועשיתם אשה לה' " היה מקום לומר שכל קרבן העולה על המזבח חייב בנסכים, ולכך בא הכתוב "עולה" לומר שכך הדין רק בקרבן העולה. ובהמשך שנינו שהיה מקום לומר שאף קרבנות הבכור והמעשר והפסח והחטאת יהיו טעונים נסכים, לכך בא הכתוב "לפלא נדר או בנדבה" ללמד שאין מביאים נסכים אלא בקרבנות הבאים בנדר. ושואלים: עתה שלמדנו כן מהכתוב "לפלא נדר או בנדבה", לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק את הכתוב "לפלא נדר או לנדבה" ולא בעי ולא צריך לומר במפורש "עלה", שהרי אף העולה הריהי בכלל הקרבנות הבאים בנדר!

9 ומשיבים: אי לא כתב רחמנא אם לא היתה כותבת התורה "עלה", הוה אמינא הייתי אומר כי כך יש לדרוש את הפסוק שלפנינו: "ועשיתם אשה לה' "— הרי זה כלל הכולל את כל הקרבנות העולים על אש המזבח, והכתוב "לפלא נדר או לנדבה" — הרי זה פרט שהרי אין עניינו אלא בקרבנות הבאים בנדר, ובכתוב הבא לאחר מכן "לריח ניחח" — חזר וכלל שכן כל הקרבנות עניינם הריצוי, ואם כן, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש הלכה בזמן שכלל ופרט וכלל לפנינו — אי אין אתה דן למד את דינם של הדברים המתרבים על ידי הכלל אלא רק אותם הדברים שהם כעין הפרט. ובענייננו היה מקום לומר: מה הפרט מפורש בכתוב שהוא דבר שאינו בא על חטא אלא בנדר ונדבה, שהוא הטעון נסכים. אף כל קרבן שאין בא על חטא, טעון נסכים.

10 ומעתה, אוציא מכלל הטעונים נסכים רק את קרבנות החטאת והאשם, שהרי הן באין על חטא. ומן הצד האחר, שמא תאמר כי אביא ארבה בכלל הקרבנות הטעונים נסכים אף את הבכור ואת המעשר ואת הפסח, שהרי אין הם באין על חטא — לכך תלמוד לומר "עלה" הממעט אף את הבכור, מעשר ופסח.

11 ושואלים: השתא דכתיב עכשיו שנאמר הכתוב "עלה" הממעט את אלה, אם כן כלל ופרט וכלל המופיעים בפסוק זה, מה מרבית ביה אתה מרבה בו שאף הוא יהא טעון נסכים? ומסבירים: מה הפרט "לפלא נדר או בנדבה" מפורש שהוא דבר שאינו מחוייב ועומד בלא התחייבותו בנדרו, אף כל דבר שאינו מחוייב ועומד בו טעון נסכים, ומכאן יש

12 להביא לרבות לחיוב נסכים אף את ולדות הקדשים הנולדים מבהמות נקבות, של שלמים וכן את תמורתן של קרבנות כגון שהמיר את העולה בבהמת חולין, שאף בהמה זו קרבה לעולה וטעונה נסכים. וכן את קרבן העולה הבאה מן המותרות.

13 וכן את קרבן האשם שהתכפרו בעליו בקרבן אחר, שהריהו ניתק מוצא לרעיה עד שיפול בו מום, ומשנפל בו מום הריהו נפדה ודמיו ניתנים לקרבן עולה כקיץ המזבח. וכן הרי זה בא לרבות לחיוב נסכים את כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן.

14 וממשיכים לדון בדברי הברייתא: והשתא ועכשיו שאמרת שהלשון "או זבח" בא לדרשא, להורות שאף התודה טעונה נסכים, והכתוב "לפלא נדר או לנדבה" מלמד שכל הבא בנדבה טעון נסכים, והתודה בכלל, אם כן למה לי עוד לדרוש את הכתוב "או זבח" לחלקם, את הבא בנדר ואת הבא בנדבה? ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר לחלקם, כי סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר שאין חיוב הנסכים אלא בנדר ונדבה כאחד, ועד דמייתי שמביא נדר לחוד ונדבה לחוד, לא ליבעי לא יצטרך נסכים, לכן קא משמע לן הכתוב "או זבח", משמיע לנו, שאף דאייתי שהביא נדר לחודיה לחוד — ליבעי שיצטרך נסכים, ואי אייתי ואם הביא נדבה לחודיה לחוד — לייתי שיביא נסכים.

15 ושואלים: הניחא זה נוח לשיטת ר' יאשיה שאם לא נאמר בשני דברים הנאמרים ביחד הלשון "או" — לא היינו יודעים שיש לחלק ביניהם. ואף בענייננו נזקקים אנו למלה "או" כדי לחלק בין נדר ונדבה. אלא לשיטת ר' יונתן המובאת שם כי כל עוד לא נאמר בכתוב במפורש "יחדו" הכוונה היא לכל אחד מהדברים המנויים בו לחוד, למה לי כתוב זה "או זבח"? ומשיבים: לולא כתוב זה סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר שאם אייתי הביא נדר לחודיה לבדו — ליבעי שיצטרך נסכים, ואם אייתי הביא נדבה לחודיה לעצמה — ליבעי שיצטרך נסכים, ואולם אם אייתי הביא שני קרבנות, האחד של נדר והאחר של נדבה — תיסגי שיהיה די בנסכים דחד של אחד מהם, על כן קא משמע לן הוא הכתוב "או" משמיע לנו שצריך להביא נסכים לכל אחד ואחד בנפרד.

16 ג עוד שנינו בברייתא כי הכתוב "או במועדיכם" בא להורות כי כל הבא במועד עולות ראיה ושלמי חגיגה, אף שהוא חובה, טעון נסכים. ושואלים עתה: הכתוב הנוסף "או במועדיכם" למה לי? ומשיבים: נצרך הכתוב, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלו באשר לחיוב נסכים של עולות ראיה ושלמי חגיגה אמורים רק בזמן דקא מייתי שהוא מביא קרבן עולה בנדר ושלמים בנדבה, ואלו הם שני קרבנות שונים הבאים בחיובים שונים. אי נמי איפכא או גם כן ההיפך, כאשר הוא מביא עולה בנדבה ושלמים בנדר.

17 אבל היכא דקא מייתי היכן, במקרה שהוא מביא עולה ושלמים בנדר, והרי אלה שני קרבנות שונים הבאים בסוג חיוב אחד, אי נמי או גם כן בדומה לכך כאשר הוא מביא עולה ושלמים בנדבה, היינו אומרים שכיון ששם נדר אחד הוא, ושם נדבה אחת היא, ומשום כך תיסגי ליה יהיה די בנסכים דחד של אחד מהם לשניהם גם יחד, לכך קא משמע לן הוא משמיע לנו בכתוב "או במועדיכם" שכל אחד ואחד מהם טעון נסכים.

18 ד ודנים עוד בדברי הכתובים המוזכרים בברייתא. נאמר "וכי תעשה בן בקר עלה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' " במדבר טו, ט— י. ויש לשאול: לשון "או" האמורה בכתוב "עולה או זבח" למה לי, מה מלמדנו בכך הכתוב? ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלה האמורים בתורה בחיוב הנסכים הן בעולה והן בשלמים, נוהגים רק היכא דקא מייתי היכן, בזמן, שהוא מביא שני קרבנות שונים, עולה ושלמים בנדר, אי נמי או גם כן כאשר הוא מביא עולה ושלמים בנדבה, וכיון שהם קרבנות שונים אף שבאים בסוג חיוב זהה הריהם חייבים בשני נסכים.

19 אבל היכא דקא מייתי היכן, בזמן שהוא מביא שתי עולות, חדא אחת בנדר וחדא ואחת בנדבה, אי נמי או גם כן כאשר הוא מביא שני שלמים, אחד בנדר ואחד בנדבה, אימא היה מקום שתאמר כי כיון ששם שלמים אחת היא וכן שם עולה אחת היא, ומשום כך בכל אחד מהאופנים הללו תיסגי ליה יהיה די לו בנסכים דחד של אחד, לכך קא משמע לן הוא, הכתוב "או" משמיע לנו שיש לחלק ולהביא שני נסכים נפרדים, לזה ולזה.

20 ה עוד הוזכר בברייתא הכתוב "וכי תעשו בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' ". ויש לשאול: לשון "או" האמורה בכתוב "לפלא נדר או שלמים" למה לי? ומשיבים: נצרך הדבר להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלה האמורים בתורה, בחיוב הנסכים הן בעולה והן בשלמים, נוהגים רק היכא דמייתי היכן, בזמן, שמביא שני קרבנות שווים, ואולם הריהם באים מסוגי חיוב שונים, וכגון שמביא שתי עולות, חדא אחת בנדר, וחדא ואחת בנדבה. אי נמי או גם כן כשהוא מביא שני קרבנות שלמים, חדא אחת בנדר, וחדא ואחת בנדבה.

21 אבל היכא דקא מייתי היכן, בזמן שהוא מביא שתי עולות בנדר, וכן בזמן שמביא שתי עולות בנדבה, אי נמי או גם כן כשהוא מביא שני קרבנות שלמים בנדר וכן כשמביא שני שלמים בנדבה, הייתי אומר במקרים אלה, שכיון שהן שם העולה אחד הוא והן שם נדר אחד הוא — ותיסגי ליה ויהיה די לו בנסכים דחד של אחד, לכך קא משמע לן הוא, הכתוב "או" משמיע לנו שמביא שני נסכים, לזה ולזה.

22 ו עוד הוזכר בברייתא הכתוב בפרשת הנסכים "מן הבקר או מן הצאן", ולמדנו בעמוד הקודם כי ר' יאשיה למד מכתוב זה שבא למעט את עולת העוף מחיוב הנסכים, ואילו ר' יונתן למד שבא הכתוב לחלק, שאם נדר אדם ואמר "הרי עלי עולה" בלא שפירש את כוונתו, שאינו מביא מן הבקר ומן הצאן יחד, אלא אחד מהם, איזה שירצה. ועתה שואלים: ולדעת ר' יאשיה האי זה הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" שנאמר בו "או" למה לי, מה הוא דורש בו?

23 ומשיבים: נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלה שלמדנו, שהריהו מביא שני נסכים בשני קרבנות, אמורים דווקא במקרה שמביא תרי מיני שני מינים של בהמה, אחד מן הצאן והשני מן הבקר, אבל בזמן שהביא חד מינא מין אחד — תסגי ליה יהיה די לו בנסכים דחד של אחד מהם, לכך קא משמע לן הוא הכתוב "או" משמיע לנו שהריהו מביא שני נסכים, לזה ולזה.

24 ז עוד נאמר בפרשת הנסכים בדין נסכי כל שור או איל או שה הקרבים "כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם" שם יב, ושואלים: למה לי מקרא זה? ומשיבים: נצרך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר שכל קרבן מאלה טעון נסכים, ואולם הני מילי דברים אלה אמורים רק כאשר הם מובאים בזה אחר זה. אבל אם הם מובאים בבת אחת — תיסגי ליה יהיה די לו בנסכים דחד של אחד מהם, לכך הכתוב "ככה תעשו לאחד כמספרם" קא משמע לן משמיע לנו שמביא שני נסכים, לזה ולזה.

25 ח שנינו במשנתנו שאף שככלל קרבנות החטאת והאשם אינם טעונים נסכים, אלא שקרבן חטאתו של מצורע וכן קרבן אשמו נבדלים משאר חטאות ואשמות, והריהו טעון נסכים. ושואלים: מנא הני מילי מנין נלמדים הדברים הללו שחטאתו ואשמו של המצורע טעונים נסכים? ומשיבים: דתנו רבנן שכן שנו חכמים בברייתא: מה שנאמר בסדר טהרת המצורע שהתרפא "וביום השמיני יקח שני כבשים... ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן ולוג אחד שמן" ויקרא יד, י — במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.

26 ועדיין יש לדון בדבר: אתה אומר כי מדובר כאן במנחה הבאה עם הזבח, או שמא פסוק זה אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה? אלא כשהוא אומר בהמשך דבריו "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה" שם כ — הוי אומר מכאן כי במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.

27 ועדיין איני יודע אם טעונה מנחה זו גם נסכים של יין ואם לאו. לכך תלמוד לומר בפרשת הנסכים "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד" במדבר טו, ה, וכיון שמקרא זה יתר, הריהו בא ללמד: "עלה" — זו עולת מצורע, שאף היא טעונה נסכי יין. ו"זבח" בכתוב "או לזבח" — זו חטאת מצורע שהריהי טעונה נסכי יין. "או לזבח" — זו אשם מצורע, שאף הוא טעון נסכי יין.

28 ושואלים: ותיפוק ליה תרוייהו ושיוציאו, יילמדו לו שניהם גם חטאת מצורע וגם אשמו מהמלה "זבח" עצמה, וללא תוספת המלה "או".

29 וראיה לדבר שיכולים שני אלה להידרש מהמלה "זבח" כשלעצמה, שכן אמר מר החכם בברייתא: חטאת ואשם מנין? תלמוד לומר: "זבח"!

30 ומשיבים: נזקקים אנו ללימודים הללו לענין נסכי יין בחטאת המצורע ובאשמו, ואין למדים מהאמור בו "זבח", שכן הני מילי דברים אלה שחיוב נסכים בחטאת ואשם נלמדים מהמלה "זבח" אמורים רק היכא היכן, במקרה שבו ת רוייהו שניהם, החטאת והאשם — כי הדדי נינהו זה כמו זה הם, ששניהם באים למטרה אחת, לאפשר "להכשיר" למביא הקרבנות הללו לעשות את מה שהיה אסור עליו קודם לכן. אבל היכא היכן, במקרה כמו זה שלפנינו, במצורע, ששני הקרבנות הללו באים למטרות שונות, שקרבן האשם בא להכשיר את המצורע לשוב אל המחנה, שמקודם היה אסור בו. ואילו קרבן החטאת בא לכפר על המצורע מהחטא שהביא עליו את צרעתו — אין הם נלמדים מהכתוב "זבח", ולכך בעינן תרי קראי צריכים אנו שני מקראות אלה שהובאו למעלה, כדי ללמדנו בדין חטאת המצורע ואשמו.

31 א עוד שנינו בברייתא כי "זבח" שנאמר באותו כתוב זו חטאת המצורע, וללמד שאף היא טעונה נסכי יין. ושואלים: ואימא ואמור כי זו חטאת המובאת על ידי הנזיר הטהור המסיים את ימי נזירותו, ואשם המובא על ידי הנזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, וללמד ששני קרבנות אלה טעונים נסכים!

32 ומשיבים: לא סלקא דעתך לא יעלה על דעתך לומר כן, דתניא שכן שנויה ברייתא על הנאמר בפרשת הנזיר "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם" במדבר ה, יג— טו, ופירשו חכמים את הנאמר "ומנחתם ונסכיהם" — במנחות ונסכים של עולתו של הנזיר, ובמנחות ונסכים של שלמיו של הנזיר הכתוב מדבר.

33 ודנים: אתה אומר שכוונת הדברים היא במנחות ונסכים של עולתו של הנזיר, ובמנחות ונסכים של שלמיו של נזיר. או אינו אלא שכוונת הדברים היא לומר שאפילו חטאת הנזיר הטהור צריכה מנחה ונסכים? לכך תלמוד לומר לאחר מכן "והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עולתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו" שם טז— יז, ויש לדון: שהרי ה

34 איל בכלל כל קרבנות השלמים היה כנאמר "ואיל אחד תמים לשלמים", ולמה איפוא יצא להזכירו לעצמו? — על מנת להקיש להשוות אליו את שאר קרבנות הנזיר לחיוב נסכים. מה איל מיוחד בכך שהריהו בא בנדר ונדבה כקרבן שלמים וטעון נסכים — אף כל קרבן הנזיר הבא בנדר ונדבה טעון נסכים, יצאו מכלל זה חטאת הנזיר הטהור ואשם הנזיר הטמא שאין הם טעונים נסכים, שהרי אינם באים בנדר ונדבה.

35 ב עוד שנינו בברייתא כי "עלה" שנאמר בכתוב — זו עולת המצורע, שאף היא טעונה נסכים. ושואלים: ואימא ואמור כי זו עולת היולדת הטעונה נסכים!

36 אמר אביי בדחיית השאלה: אין כתוב זה בא לענין נסכי עולת יולדת, שכן חובת הבאת הנסכים בעולת יולדת מסיפא דקרא נפקא מסופו של המקרא הנאמר בפרשת הנסכים היא יוצאת, נלמדת.

37 דתניא שכן שנויה ברייתא, על הנאמר בפרשת הנסכים "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד" שם טו, ה, ר' נתן אומר: מקרא יתר זה "לכבש האחד" הנאמר בסוף הפסוק יש לדורשו כך: "לכבש" — זו עולת יולדת, שאף היא טעונה נסכים. "האחד" — זה הבהמה שבזמן ספירת הבהמות היוצאות מן הדיר, לצורך הפרשת העשירי למעשר בהמה, היתה היא האחד עשר של הבהמות הנמנות למעשר בהמה, ובטעות הכריז עליה "עשירי", שדינו של זה שהוא קרב כקרבן שלמים, ולימדנו כתוב זה שהריהו אף טעון נסכים הגם שמעשר בהמה עצמו אינו טעון נסכים. ויש צורך בכתוב להשמיענו כן, ש

38 הרי זה חידוש, שכן לא מצינו מצאנו לה בכל התורה הלכה כגון זו, שיהא דינו של הדבר הטפל הנספח לדבר עיקר, חמור מן הדין של העיקר, שמעשר הבהמה עצמו אינו טעון נסכים, ואילו האחד עשר, הנטפל לו, טעון נסכים.

39 רבא אמר הסבר אחר מדוע הכתוב "עולה" בא ללמד לענין עולת מצורע, ולא לענין עולת יולדת, שהרי לפנינו בכתוב שלוש דרשות ריבוי "עולה" "או" "לזבח", ומעתה יש לשאול: איזהו דבר הוא זה שמובאים בו שלושה קרבנות, ולכך הריהו צריך שלשה רבויין לענין הבאת נסכים? הוי אומר: זו המצורע המביא עולה וחטאת ואשם. ולכן נדרשים שלושת הריבויים הללו דווקא בקרבנותיו של המצורע.

40 ג עוד נאמר בפרשת הנסכים: "או לאיל תעשה מנחה סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ויין לנסך שלישית ההין תקריב ריח ניחוח לה' " שם ו— ז. ושואלים: זה שנאמר "לאיל תעשה מנחה" למה לי? שהרי בפרשת פינחס, בדיני המוספים שם פרק כח נאמר כי מנחתו של האיל היא שני עשרונים סולת הבלולה בשלישית ההין שמן, ומעתה כיון שנאמר בפסוק שלפנינו שכך היא מנחתו, שוב אין צורך לציין כי מדובר באיל! אמר רב ששת בהסבר הדברים: כתוב יתר זה בא לרבות לענין חיוב הנסכים אף את אילו של אהרן איל כהן גדול, הקרב לעולה, בסדר העבודה ביום הכיפורים.

41 ותוהים: ללמד על חובת נסכים באילו של אהרן אין צורך בכתוב זה, שהרי הלכה זו מהכתוב "במועדיכם" האמור בפרשת הנסכים נפקא היא יוצאת, נלמדת. שכן למדנו בדף הקודם צ,ב כי מכתוב זה נלמד שכל קרבנות חובות הרגלים טעונים נסכים, ואף אילו של כהן גדול בכלל זה! ומשיבים: עדיין נזקקים אנו לדרשה זו שאילו של כהן גדול טעון נסכים, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי מה שאמרנו שקרבנות חובות הרגלים טעונים נסכים, הני מילי דברים אלה אמורים בקרבנות חובה של צבור, אבל חובות הרגל של יחיד, כאילו של הכהן הגדול ביום הכיפורים — לא טעונים נסכים, ולכך משמיע לנו הכתוב "לאיל" שאף אילו של אהרן טעון נסכים.

42 ושואלים על כך: ומאי שנא ומה שונה אילו של הכהן הגדול מעולת יולדת, שאף הוא קרבן חובה של יחיד, והריהי טעונה נסכים, ומדוע נזקק הוא לדרשה מיוחדת להטעינו נסכים?

43 ומשיבים: נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי זה שאמרנו שאף קרבן חובתו של יחיד, כעולת יולדת, טעון נסכים, הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בדבר שאין קבוע לו זמן להבאתו, וכעולת יולדת. אבל דבר שקבוע לו זמן להבאתו, כאילו של כהן גדול, הבא ביום הכיפורים דווקא, אימא אמור שלא יהיה טעון נסכים. לכך קא משמע לן הוא משמיע לנו בדרשה זו "לאיל", שאף אילו של אהרן טעון נסכים.

44 ד וממשיכים בביאור הכתובים בפרשת הנסכים. לאחר שהוסבר כי הכתוב "לאיל" מלמד שאילו של כהן גדול טעון נסכים, שואלים: די שיהא כתוב "לאיל", והלשון היתירה "או לאיל" למה לי, מה הריבוי הנלמד מהמלה "או"? ומסבירים: הרי זה בא לרבות לענין חיוב הנסכים אף את הפלגס כבש בן שלושה עשר חודשים, המצוי בשלב ביניים: שיצא כבר מכלל כבש בן שנתו, ועדיין לא הגיע לכלל איל בשנתו השנית, כיון שטרם עברו שלושים יום בשנתו השנית, שאף הוא טעון נסכים, כנסכי האיל.

45 ומקשים: הניחא זה נוח, מובן, לשיטת ר' יוחנן שאמר כי הפלגס כבריה בפני עצמה הוא נחשב, שאין הוא כבש ואין הוא איל, ולכך נזקקים אנו ללימוד מיוחד ביחס לפלגס שאף הוא טעון נסכים כאיל. דתנן שכן שנינו במשנה: אם עמד אדם והקריבו את הפלגס — הריהו מביא עליו נסכי איל שני עשרונים סולת ושלישית ההין שמן ושלישית ההין יין ואולם קרבן זה אינו עולה נחשב לו מכלל זבחו, שכיון שנדר להביא איל או שנדר להביא כבש — אין הפלגס נחשב כפרעון נדרו. ובפירושם של דברי המשנה הללו אמר ר' יוחנן שטעם הדבר שמביא עליו נסכי איל, הרי זה מדרשת הכתוב "או לאיל" — לרבות את הפלגס.

46 אלא לשיטת בר פדא שאמר בהסבר דברי המשנה הללו, כי הריהו מייתי מביא נסכי יין, ומתני ומתנה שאם איל הוא פלגס זה — הרי אלה נסכיו כראוי לקרבן האיל. ואם כבש הוא פלגס זה — עשרון סולת מכלל שני העשרונים המובאים, ורביעית ההין שמן ורביעית ההין יין, מכלל שליש ההין שמן ושליש ההין יין המובאים יהיו לנסכי הכבש, והשאר יהיו לנדבה. שכן לדעת בר פדא, הפלגס ספיקא ספק הוא אם זה כבש או איל, ולשיטת בר פדא יש לשאול: וכי אצטריך קרא לרבויי ספיקא הוצרך הכתוב לרבות את הספק? שיש דרכים קבועות לדון בכל מיני הספיקות!

47 ומשיבים: אכן, ודאי לשיטת בר פדא קשיא קשה הדבר.

48 ה וממשיכים בדרשת הנאמר בפרשת הנסכים. נאמר "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים" במדבר טו, יא. ולכאורה הלשון "אחד" שנאמרה בכתוב ביחס לשור מיותרת, ואם כן "לשור האחד" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שמצאנו שחלק הכתוב בין דין נסכי האיל לבין דין נסכי הכבש. מעתה יכול שאף נחלק כיוצא בזה בין דין נסכי הפר שהוא הפר המגודל, בשנתו השלישית לנסכי העגל — לכך תלמוד לומר "לשור האחד", שדין נסכים אחד הוא לכל אלה, לפר ולעגל, שאף העגל הוא בכלל "שור".

49 הכתוב "או לאיל האחד" — מה תלמוד לומר מהו הריבוי מהמילה "או"? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי בן שנה הכבש לבין נסכי בן שתים האיל. מעתה יכול שאף נחלק בין דין נסכי בן שתים לדין נסכי בן שלש — לכך תלמוד לומר "או לאיל האחד", שדין הנסכים אחד הוא לכל אלה, שהכל קרויים "איל".

50 הכתוב "או לשה בכבשים" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי הכבש הזכר לנסכי האיל הכבש הזכר הבוגר, יכול שנחלק אף בין דין נסכי הכבשה הנקיבה לנסכי הרחלה הכבשה הבוגרת, בשנתה השניה — לכך תלמוד לומר "או לשה בכבשים", שדין אחד הוא לכל נקבות הכבשים.

51 הכתוב "או בעזים" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי הכבש לנסכי האיל, מעתה יכול היה אדם לומר שכיוצא בדבר אף נחלק בין נסכי גדי העז הצעיר לבין נסכי השעיר העז הבוגר — לכך תלמוד לומר "או בעזים", שכל שהוא בעיזים דינו אחד.

52 ו ומתוך שהוזכר דין נסכי הרחלה, מביאים את מה שאמר רב פפא: בדיק לן בדק, בחן אותנו רבא בשאלה זו,